אם תשאלו אותי מה זה צילום רחוב השם הראשון שיעלה לי בראש זה כמובן אנרי קרטייה ברסון. כמו שכבר ניחשתם היום אדבר על בחור צרפתי חביב שהטביע את חותמו על עולם הצילום כמו שמעטים הצליחו לפניו ובטח שאחריו. ברסון נחשב לאחד מאבות של צילום עיתונות מודרני וגם לאדם שהגה את המושג "הרגע המכריע". אני אתחלק איתכם בעיקר במחשבות שלו לגבי הצילום ואיך שאני רואה אותם בחלק מהמקרים. אם תעקבו בתבונה אני בטוח שתיקחו לעצמכם כמה עצות לדרך גם כן – אם לא אז לפחות תדעו מי זה ברסון =).
הסיפור שלנו מתחיל ב-22 לאוגוסט של 1908 כשאנרי נולד במשפחה אמידה באזור פריז. בנערותו הוא למד בבית ספר יוקרתי אך הכישלונות במבחנים הובילו אותו לאומנות וללימוד ציור בפרט. למזלנו כמובן הוא לא נעצר בציור ועם הגיוס שלו לחייל האוויר הצרפתי הוא הכיר שם חברים שגרמו לו להיחשף לצילום עכשווי של פעם. החשיפה הזו גרמה לו להבין כי צילום היא אומנות וצורת ביטוי. במהלך שירותו הוא החל לצלם בזמנו החופשי ואת פעולת הצילום כינה כ-"דרך מהירה לציור אינטואיטיבי". כל מה שהוא למד באומנות שימש אותו לא פעם בצילום לאחר מכן.
בהמשך הוא עוזב אחר הרפתקאות לחוף השנהב כאשר הוא רק בן 22 לגילוי עצמי וחוזר אחרי תקופה מסוימת הביתה בגלל מחלה. הקצבה הקטנה שאותה הוא מקבל בשל מחלתו מספיקה לו למחייה והוא מנצל את כל הזמן הפנוי (מה שהרבה פעמים חסר לנו) לצלם להנאתו. בתקופה זו של חייו הוא גם מגלה את "בת זוגתו" למשך חייו – מצלמת לייקה!
בהמשך באוטוביוגרפיה שלו הוא יציין כי ההסתובבויות הממושכות ברחובות לא היו כלל וכלל כטיול רגוע אלא עבודה אינטנסיבית. כל היום הוא היה מסתובב בחוץ בחיפושים אחר התרחשויות והרצון הכי גדול שלו היה ללכוד בתמונה אחת את מהות כל ההתרחשות. הוא עוד לא חשב אז על לצלם סדרת צילומים תיעודית , ורק עם הזמן למד את המושג הזה. במשך חייו כאשר טייל בכל העולם וצילם סדרות לכתבות של מגזינים עולמיים הוא תמיד טען שלהיות איש מסעות זה לא בשבילו כי הוא אוהב להישאר בכל מדינה ולחיות אותה על מנת להכיר היטב את המקום ולא לדלג ממקום למקום. אין ספק שבצילומים שלו זה תמיד מורגש, הוא מתמזג עם המקומיים בכל תמונה ודואג להיות "קרוב" אליהם גם כשהוא "רחוק".
הוא הרבה פעמים במשך חייו הרהר במהות של צילום סדרה תיעודית. ברסון דאג להדגיש כי נדיר למצוא תמונה שתספר את כל הסיפור של התרחשות כלשהי – ואז אנחנו זקוקים לסדרת צילומים. צילום תיעודי היא עבודה בלתי פוסקת של הראש, עיניים והרגש שלנו שחייבים לפעול בשיא "העוצמה" כדי ללכוד את ההתרחשות או הבעייתיות בתמונה. לפעמים האירוע יהיה מלא בהתרחשויות אבל לפעמים גם יהיה צריך לאמץ את הסבלנות שלנו ולחכות – לאורך זמן זה ישתלם לנו. אין מתכון מסוים שלפיו צריך ללכת בצילום תיעודי וברסון הדגיש כי המשחק שלנו והאלתור במקום הם כלים הכי שימושים שיש ויעזרו להגיע לצילום "הנכון". הוא דיבר לא פעם על התחושה שלנו כצלמים שהתמונה שצילמנו הרגע היא הכי טובה ואפשר להתקפל כי סיימנו – מבחינתו זאת תחושה מוטעית כי הסיטואציה מתפתחת כל הזמן ורגע מאוחר יותר יכול להביא את התמונה "היותר" טובה.לאולם אל תפסיקו באמצע – תמשיכו לצוד כי אי אפשר לדעת מה טומן לו הרגע הבא. עצה נוספת מפיו של הצרפתי הייתה לא לנסות לצלם ללא הרף כמו שעושים כיום מיליוני צלמי עיתונות (מושג מוזר האמת) עם המצלמות שמאפשרות לצלם עשרות צילומים בשנייה , אין צורך בכך – יותר חשוב להתמקד בסיטואציה עם העיניים ולראות איך הכול מתפתח. תסמכו על האינטואיציה שלכם, היא תוביל אתכם בדיוק ללחוץ ברגע הנכון ובזמן הנכון, ואם לא אז פעם הבאה.
כשתסתובבו ברחוב ותחפשו אחרי צילום (רחוב או תיעודי כמובן) תדעו שאתם "זרים" עבור המקומיים ותמיד ימצאו האנשים שירצו להאשים אתכם במשהו או לשאול על פועלכם. מומלץ כבר עכשיו לחדד את כל החושים ולפתח קור רוח של זאב שצד את קורבנו, על מנת להגיע לקרבה הרצויה ולצלם את מה שרוצים ממרחק שרוצים. הצלם צריך לעבוד ברכות, בלי שישימו אליו לב אך עדיין עם עין חדה למה שקורה סביבו. לא צריך לדחוף ולמשוך תשומת לב מיותרת במקום "הצייד" שלכם. אסור להיות אגרסיביים בסגנון צילום זה שבנוי על יחסים בין האנשים כי הרבה פעמים מה שאתם עושים ואיך שאתם זזים יותר חשוב ממה שאתם מוציאים מהפה. תשתדלו לא לדבר הרבה כי מילה לא מתאימה עלולה להרוס את הקשר שנוצר הרגע והכי חשוב - תנסו לגרום לאנשים לשכוח שאתם עם מצלמה בכלל, ככה תשיגו את שיא הטבעיות מהמצולמים שלכם. בעבודות של ברסון קל לראות שהוא עם הזמן נהיה פשוט אומן בזה. בכל הצילומים שלו נראה כאילו המצולמים וברסון הם משהו אחיד וכלל לא מבחינים שהוא מצלם אותם. משהו אינטימי מופיע בכל צילום וצילום – אם תישאלו אותי זה הרבה פעמים מה שעושה את הצילומים שלו לכאלה גדולים , הקרבה הזאת והטבעיות שלא מובנת לי גם אחרי צפייה בפעם ה-100 באותה תמונה.
מושג נוסף שברסון הדגיש וכשאני רואה את הצילומים הרבים של היום אני מבין שהאנשים פשוט לא מבינים את זה הוא – הנושא בצילום! צילום בלי נושא מוגדר זה לא צילום. חבל שבימינו אנשים שמצלמים צילום רחוב וצילום תיעודי עדיין שוכחים את זה. הנושאים מתרחשים ללא סוף ברחוב וגם פרט קטן שנראה בהתחלה ללא משמעות יכול להפוך לנושא מעניין בשילוב עם פרטים מסביב. הרבה פעמים ה-"עולם הפנימי" של הצלם ישפיע על נושא שיבחר ללכוד. לכל אחד העולם הזה שונה וזה מה שיוצר עניין כמובן, כל מה ש"ספגנו" בתוכנו עתיד לצאת דרך הצילומים שלנו.
נמשיך את הסיור המחשבות שלנו על קומפוזיציה. כשהצרפתי דיבר על הנושא הוא הדגיש שהעין חייבת להיות חדה בקליטה שלו ואילו המצלמה רק מתעדת את הרגע. כדי שהנושא יצא טוב חייבים קומפוזיציה "מדויקת". העבודה על הקומפוזיציה מתחילה במיקום של המצלמה בשטח שיחס למה שאנחנו מצלמים. בחירה נכונה של המיקום תעזור לנו בהמשך לצלם מהר ברגע המכריע. המטרה שלנו כשאנחנו מצלמים היא לתפוס את שיווי המשקל המשמעותי שפתאום מופיע בתנועה בלתי פוסקת. תחשבו לשנייה על המשפט הזה של הצרפתי ותנסו לקלוט את כל מה שהוא אומר. בקומפוזיציה העין שלנו חייבת לאמוד ולהעריך כל מה שמתרחש מולנו כי בתנועה אינסטינקטיבית קטנה שלנו כל התמונה יכולה להשתנות. הקומפוזיציה צריכה להעסיק אותנו כל הזמן, אם הצלחנו בה הפריים יצא טוב. אם כי הרבה פעמים לא יהיה לכם בכלל זמן לחשוב עליה אפילו 5 שניות כי האינטואיציה תפעל יותר מהר מכם בלכידת "הרגע המכריע". ברסון התנגד לקרופים בטענה ששום קרופ לא יציל תמונה חלשה מבחינת קומפוזיציה ואילו תמונה טובה לא זקוקה לו בכלל. אנחנו צריכים ללמוד לצלם ולהראות בדיוק את מה שרצינו, וגם בעידן של היום לטעמי זה התרגול הנכון לראש שלנו.
נסיים את ההיכרות שלנו עם ברסון דרך המחשבות שלו לגבי ציוד צילום וטכנולוגיה, הרי את רבים מכם זה מה שמעניין רוב הזמן =). את המרדף אחרי ציוד הוא כינה כ"פטישיזם".
הרי הציוד והטכנולוגיה שאנו זקוקים לה בסך הכול חשובה רק כדי לעזור לנו להעביר את מה שרצינו ללכוד בפריים ולא יותר מזה. המצלמה היא כלי, ולא צעצוע מכני ומשוכלל. הוא אמור לגרום לנו להרגיש "בצלחת" שלנו ובשיא הנוחות. כל הפעולות שנבצע במצלמה צריכים להיות אוטומטיים, הרי לא נרצה לפספס צילום טוב בגלל שאנחנו לא מבצעים חשיפה בצורה אוטומטית...
באוטוביוגרפיה שלו הוא ממש התבונן הצורה אירונית על האנשים שנמצאים במרדף אחר הטכנולוגיה ושאל למה הם שואפים כל הזמן ליותר חדות בתמונה שלהם , האם הם חושבים שתמונה בגלל זה תהיה יותר ריאלית?. בסופו של יום הרי רק הראש שלנו הוא זה שהופך את הצילום באמת למשהו "ריאלי".
כמובן שכל "הדמגוגיה" של ברסון וקצת תוספות שלי לא שוות בלי שתראו את הצילומים שלו. בקישורים הבאים יש תמונות שלו ואני מעלה גם 100 תמונות שלו בתיקייה שאני בחרתי ונראה כאילו מראות את כל הדברים שעליהם דיברנו. שימו לב במיוחד לקרבה שלו עם מצולמים, תפיסת הבעות , קומפוזיציות צורניות, חדות במחשבה ומעל לכל העולם הפנימי שלו שמתורגם לצילומים. אם זה לא הכי טוב שיכול להיות אני לא יודע מה כן....
תודה לך אנרי קרטייה ברסון על מה שעשית ותעשה גם בעתיד בעזרת הצילומים שנשארו אחרייך!
http://www.magnumphotos.com/Archive/C.aspx?VP3=ViewBox&ALID=2K7O3R14TE52&IT=ThumbImage01_VForm&CT=Album
http://www.afterimagegallery.com/bresson.htm
http://photography-now.net/henri_cartier_bresson/portfolio1.html
נ"ב: מי שרוצה להיות חבר שלו בפייסבוק גם מוזמן =)
http://www.facebook.com/event.php?eid=125453060823806#!/henricartierbresson?ref=ts
הסיפור שלנו מתחיל ב-22 לאוגוסט של 1908 כשאנרי נולד במשפחה אמידה באזור פריז. בנערותו הוא למד בבית ספר יוקרתי אך הכישלונות במבחנים הובילו אותו לאומנות וללימוד ציור בפרט. למזלנו כמובן הוא לא נעצר בציור ועם הגיוס שלו לחייל האוויר הצרפתי הוא הכיר שם חברים שגרמו לו להיחשף לצילום עכשווי של פעם. החשיפה הזו גרמה לו להבין כי צילום היא אומנות וצורת ביטוי. במהלך שירותו הוא החל לצלם בזמנו החופשי ואת פעולת הצילום כינה כ-"דרך מהירה לציור אינטואיטיבי". כל מה שהוא למד באומנות שימש אותו לא פעם בצילום לאחר מכן.
בהמשך הוא עוזב אחר הרפתקאות לחוף השנהב כאשר הוא רק בן 22 לגילוי עצמי וחוזר אחרי תקופה מסוימת הביתה בגלל מחלה. הקצבה הקטנה שאותה הוא מקבל בשל מחלתו מספיקה לו למחייה והוא מנצל את כל הזמן הפנוי (מה שהרבה פעמים חסר לנו) לצלם להנאתו. בתקופה זו של חייו הוא גם מגלה את "בת זוגתו" למשך חייו – מצלמת לייקה!
בהמשך באוטוביוגרפיה שלו הוא יציין כי ההסתובבויות הממושכות ברחובות לא היו כלל וכלל כטיול רגוע אלא עבודה אינטנסיבית. כל היום הוא היה מסתובב בחוץ בחיפושים אחר התרחשויות והרצון הכי גדול שלו היה ללכוד בתמונה אחת את מהות כל ההתרחשות. הוא עוד לא חשב אז על לצלם סדרת צילומים תיעודית , ורק עם הזמן למד את המושג הזה. במשך חייו כאשר טייל בכל העולם וצילם סדרות לכתבות של מגזינים עולמיים הוא תמיד טען שלהיות איש מסעות זה לא בשבילו כי הוא אוהב להישאר בכל מדינה ולחיות אותה על מנת להכיר היטב את המקום ולא לדלג ממקום למקום. אין ספק שבצילומים שלו זה תמיד מורגש, הוא מתמזג עם המקומיים בכל תמונה ודואג להיות "קרוב" אליהם גם כשהוא "רחוק".
הוא הרבה פעמים במשך חייו הרהר במהות של צילום סדרה תיעודית. ברסון דאג להדגיש כי נדיר למצוא תמונה שתספר את כל הסיפור של התרחשות כלשהי – ואז אנחנו זקוקים לסדרת צילומים. צילום תיעודי היא עבודה בלתי פוסקת של הראש, עיניים והרגש שלנו שחייבים לפעול בשיא "העוצמה" כדי ללכוד את ההתרחשות או הבעייתיות בתמונה. לפעמים האירוע יהיה מלא בהתרחשויות אבל לפעמים גם יהיה צריך לאמץ את הסבלנות שלנו ולחכות – לאורך זמן זה ישתלם לנו. אין מתכון מסוים שלפיו צריך ללכת בצילום תיעודי וברסון הדגיש כי המשחק שלנו והאלתור במקום הם כלים הכי שימושים שיש ויעזרו להגיע לצילום "הנכון". הוא דיבר לא פעם על התחושה שלנו כצלמים שהתמונה שצילמנו הרגע היא הכי טובה ואפשר להתקפל כי סיימנו – מבחינתו זאת תחושה מוטעית כי הסיטואציה מתפתחת כל הזמן ורגע מאוחר יותר יכול להביא את התמונה "היותר" טובה.לאולם אל תפסיקו באמצע – תמשיכו לצוד כי אי אפשר לדעת מה טומן לו הרגע הבא. עצה נוספת מפיו של הצרפתי הייתה לא לנסות לצלם ללא הרף כמו שעושים כיום מיליוני צלמי עיתונות (מושג מוזר האמת) עם המצלמות שמאפשרות לצלם עשרות צילומים בשנייה , אין צורך בכך – יותר חשוב להתמקד בסיטואציה עם העיניים ולראות איך הכול מתפתח. תסמכו על האינטואיציה שלכם, היא תוביל אתכם בדיוק ללחוץ ברגע הנכון ובזמן הנכון, ואם לא אז פעם הבאה.
כשתסתובבו ברחוב ותחפשו אחרי צילום (רחוב או תיעודי כמובן) תדעו שאתם "זרים" עבור המקומיים ותמיד ימצאו האנשים שירצו להאשים אתכם במשהו או לשאול על פועלכם. מומלץ כבר עכשיו לחדד את כל החושים ולפתח קור רוח של זאב שצד את קורבנו, על מנת להגיע לקרבה הרצויה ולצלם את מה שרוצים ממרחק שרוצים. הצלם צריך לעבוד ברכות, בלי שישימו אליו לב אך עדיין עם עין חדה למה שקורה סביבו. לא צריך לדחוף ולמשוך תשומת לב מיותרת במקום "הצייד" שלכם. אסור להיות אגרסיביים בסגנון צילום זה שבנוי על יחסים בין האנשים כי הרבה פעמים מה שאתם עושים ואיך שאתם זזים יותר חשוב ממה שאתם מוציאים מהפה. תשתדלו לא לדבר הרבה כי מילה לא מתאימה עלולה להרוס את הקשר שנוצר הרגע והכי חשוב - תנסו לגרום לאנשים לשכוח שאתם עם מצלמה בכלל, ככה תשיגו את שיא הטבעיות מהמצולמים שלכם. בעבודות של ברסון קל לראות שהוא עם הזמן נהיה פשוט אומן בזה. בכל הצילומים שלו נראה כאילו המצולמים וברסון הם משהו אחיד וכלל לא מבחינים שהוא מצלם אותם. משהו אינטימי מופיע בכל צילום וצילום – אם תישאלו אותי זה הרבה פעמים מה שעושה את הצילומים שלו לכאלה גדולים , הקרבה הזאת והטבעיות שלא מובנת לי גם אחרי צפייה בפעם ה-100 באותה תמונה.
מושג נוסף שברסון הדגיש וכשאני רואה את הצילומים הרבים של היום אני מבין שהאנשים פשוט לא מבינים את זה הוא – הנושא בצילום! צילום בלי נושא מוגדר זה לא צילום. חבל שבימינו אנשים שמצלמים צילום רחוב וצילום תיעודי עדיין שוכחים את זה. הנושאים מתרחשים ללא סוף ברחוב וגם פרט קטן שנראה בהתחלה ללא משמעות יכול להפוך לנושא מעניין בשילוב עם פרטים מסביב. הרבה פעמים ה-"עולם הפנימי" של הצלם ישפיע על נושא שיבחר ללכוד. לכל אחד העולם הזה שונה וזה מה שיוצר עניין כמובן, כל מה ש"ספגנו" בתוכנו עתיד לצאת דרך הצילומים שלנו.
נמשיך את הסיור המחשבות שלנו על קומפוזיציה. כשהצרפתי דיבר על הנושא הוא הדגיש שהעין חייבת להיות חדה בקליטה שלו ואילו המצלמה רק מתעדת את הרגע. כדי שהנושא יצא טוב חייבים קומפוזיציה "מדויקת". העבודה על הקומפוזיציה מתחילה במיקום של המצלמה בשטח שיחס למה שאנחנו מצלמים. בחירה נכונה של המיקום תעזור לנו בהמשך לצלם מהר ברגע המכריע. המטרה שלנו כשאנחנו מצלמים היא לתפוס את שיווי המשקל המשמעותי שפתאום מופיע בתנועה בלתי פוסקת. תחשבו לשנייה על המשפט הזה של הצרפתי ותנסו לקלוט את כל מה שהוא אומר. בקומפוזיציה העין שלנו חייבת לאמוד ולהעריך כל מה שמתרחש מולנו כי בתנועה אינסטינקטיבית קטנה שלנו כל התמונה יכולה להשתנות. הקומפוזיציה צריכה להעסיק אותנו כל הזמן, אם הצלחנו בה הפריים יצא טוב. אם כי הרבה פעמים לא יהיה לכם בכלל זמן לחשוב עליה אפילו 5 שניות כי האינטואיציה תפעל יותר מהר מכם בלכידת "הרגע המכריע". ברסון התנגד לקרופים בטענה ששום קרופ לא יציל תמונה חלשה מבחינת קומפוזיציה ואילו תמונה טובה לא זקוקה לו בכלל. אנחנו צריכים ללמוד לצלם ולהראות בדיוק את מה שרצינו, וגם בעידן של היום לטעמי זה התרגול הנכון לראש שלנו.
נסיים את ההיכרות שלנו עם ברסון דרך המחשבות שלו לגבי ציוד צילום וטכנולוגיה, הרי את רבים מכם זה מה שמעניין רוב הזמן =). את המרדף אחרי ציוד הוא כינה כ"פטישיזם".
הרי הציוד והטכנולוגיה שאנו זקוקים לה בסך הכול חשובה רק כדי לעזור לנו להעביר את מה שרצינו ללכוד בפריים ולא יותר מזה. המצלמה היא כלי, ולא צעצוע מכני ומשוכלל. הוא אמור לגרום לנו להרגיש "בצלחת" שלנו ובשיא הנוחות. כל הפעולות שנבצע במצלמה צריכים להיות אוטומטיים, הרי לא נרצה לפספס צילום טוב בגלל שאנחנו לא מבצעים חשיפה בצורה אוטומטית...
באוטוביוגרפיה שלו הוא ממש התבונן הצורה אירונית על האנשים שנמצאים במרדף אחר הטכנולוגיה ושאל למה הם שואפים כל הזמן ליותר חדות בתמונה שלהם , האם הם חושבים שתמונה בגלל זה תהיה יותר ריאלית?. בסופו של יום הרי רק הראש שלנו הוא זה שהופך את הצילום באמת למשהו "ריאלי".
כמובן שכל "הדמגוגיה" של ברסון וקצת תוספות שלי לא שוות בלי שתראו את הצילומים שלו. בקישורים הבאים יש תמונות שלו ואני מעלה גם 100 תמונות שלו בתיקייה שאני בחרתי ונראה כאילו מראות את כל הדברים שעליהם דיברנו. שימו לב במיוחד לקרבה שלו עם מצולמים, תפיסת הבעות , קומפוזיציות צורניות, חדות במחשבה ומעל לכל העולם הפנימי שלו שמתורגם לצילומים. אם זה לא הכי טוב שיכול להיות אני לא יודע מה כן....
תודה לך אנרי קרטייה ברסון על מה שעשית ותעשה גם בעתיד בעזרת הצילומים שנשארו אחרייך!
http://www.magnumphotos.com/Archive/C.aspx?VP3=ViewBox&ALID=2K7O3R14TE52&IT=ThumbImage01_VForm&CT=Album
http://www.afterimagegallery.com/bresson.htm
http://photography-now.net/henri_cartier_bresson/portfolio1.html
נ"ב: מי שרוצה להיות חבר שלו בפייסבוק גם מוזמן =)
http://www.facebook.com/event.php?eid=125453060823806#!/henricartierbresson?ref=ts
אלבום ה-100 תמונות של ברסון שבחרתי והעלתי (כל הזכויות שמורות לו כמובן).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה